פסק-דין בתיק עת"א 51172-11-11

לפנינו עתירה המופנית כנגד החלטת וועדת השחרורים, שלא לשחרר את העותר בשחרור מוקדם ממאסרו, אשר נגזר עליו לתקופה כוללת של 9 חודשים, בגין עבירת איומים כלפי גרושתו, כאשר תקופת מאסר זו, כוללת הפעלת מאסר מותנה שהיה תלוי ועומד נגדו.

המאסר הנוכחי הוא השני שהוטל על העותר, כאשר הקודם רוצה בעבודות שירות.

נימוקי הוועדה לדחיית בקשתו, היו בכך שמדובר באסיר שעל פי דו"ח העו"ס שלו, מכחיש את ביצוע העבירה וממזער מחומרת מעשיו, ואף תולה האחריות בגרושתו ובגורמים חיצוניים, נעדר אמפטיה כלפי הקורבן וכן וועדת האלמ"ב אף היא לא המליצה על שחרור מוקדם, וסברה כי לא ניתן לשלול הישנות עבירות דומות בעתיד, כל עוד אין הוא משולב בהליך טיפולי.

בפני הוועדה הונחה תוכנית שיקום "פרטית" שהוכנה על ידי גב' חיה היכל, והוועדה סברה, כי בנסיבות אין בתוכנית די לנטרל מסוכנות העותר ולפקח עליו בתקופת התנאי, אולם, מאחר שוועדת האלמ"ב לא ראתה את התוכנית, שהוכנה והוגשה טרם הדיון בוועדה, נקבע, לצד דחיית בקשת השחרור המוקדם, כי היה וועדת האלמ"ב תעיין בתוכנית המוצעת ותמליץ בחיוב, ניתן יהיה לדון שוב בעניינו של העותר בפני וועדת השחרורים

בעתירה שלפנינו, טוען העותר, באמצעות בא כוחו עו"ד י.ברזילי, כי יש מקום להתערבותנו, ולשינוי החלטת הוועדה, אף שער הוא לגדרי ההתערבות בהליך הנוכחי, הנגזרים מכך שאין מדובר בערכאת ערעור רגילה, כי אם בעתירה מינהלית שהכלים לדיון בה, הם הכלים ה"מינהליים", לאמור, בחינת שיקול הדעת של הוועדה, לא לגופה ולנימוקיה, בהיבט הערעורי, כי אם מהיבטים של סבירות ומידתיות.

במישור זה, ממקד ב"כ העותר את טענתו בכך, שנימוק הוועדה, שאימץ את דברי וועדת האלמ"ב ביחס לצורך לשלב העותר בהליך טיפולי, אינו יכול לעמוד, משום שמרשו נמצא במעין מלכוד, שהרי תקופת מאסרו היחסית קצרה, אינה מאפשרת שילוב העותר בהליך טיפולי, ומאחר שנקודה זו אינה נמצאת בשליטתו, הרי נמנע ממנו, למעשה השחרור המוקדם, בשל גורם שאינו נתון כלל לשליטתו.

עוד הוא מפנה לנסיבות האישיות של העותר, לכך שהעבירה נעברה לפני זמן רב, להתנהגותו הטובה בכלא וסבור עו"ד ברזילי, שמכל ההיבטים יש מקום לקבל העתירה ולהורות על שחרור מרשו על תנאי.

אין בידנו להיעתר לעתירה זו, מנימוקי המשיבה בתגובתה המפורטת, אשר מצאנו אותם ראויים ונכוחים.

הזכות לשחרור על תנאי, בתום ריצוי שני שליש מהמאסר, אינה זכות מוקנית של האסיר, זה אינו הכלל, אלא החריג לכך שמי שהורשע ונדון למאסר, מרצה את מלוא תקופת המאסר, ועל האסיר הנטל לשכנע, כי שינה הליכותיו בבית הסוהר, וכי לא יסכן שלום הציבור אם ישוחרר.

התרשמות הגורמים המקצועיים שחוות דעתם הונחה בפני הוועדה, לא הייתה כזו, וכאמור, מסקנת העובד הסוציאלי הייתה דווקא כי עדיין נשקפת מהעותר סכנה, וכי לא הפנים את חומרת הדברים ואת הצורך לשנות התנהלותו.

גם בממצא ולפיו התוכנית השיקומית שהוכנה על ידי גב' היכל, אין די לנטרול המסוכנות, לא מצאנו כל עילה להתערב.

החלטת הוועדה, אשר אף הותירה פתח לעותר, במישור בחינת תוכנית השיקום בפני וועדת האלמ"ב והעלאת עניינו בשנית בפני וועדת השחרורים, אינה לוקה בחוסר סבירות או העדר מידתיות, והיא אף נכונה ומוצדקת בעינינו, לגופה.

דרך זו שקבעה הוועדה, פתוחה כמובן בפני העותר ובא כוחו.

אשר על כן, אנו דוחים העתירה.

<#4#>

ניתן והודע היום י"ח כסלו תשע"ב, 14/12/2011 במעמד הנוכחים.